-

רעל ושמו סינדרלה

נתחיל בנתון סטטיסטי עבש. אחוז הגירושין בחברה הישראלית עומד על 25%. כאשר מפלחים רק את החברה היהודית הנתון קופץ ל-33%. לצערי אחוז הגירושין בחברה החילונית לא פורסם וכל אחד יכול לעשות את ההערכות שלו (בחברות מקבילות הנתון עומד בערך על 43%). אני לא משתייך לאסכולת “נבהלי הגירושין”. בעייני עדיף גירושין על חיי נישואין אומללים, כפי שעדיף להרוס מבנה רעוע מאשר להסתכן להשאירו עומד. ובכל זאת… קבלן ש33% מהבתים שנבנו על ידו אינם מחזיקים מעמד צריך לחפש מקצוע אחר, ובעצם סביר להניח שמשהו פגום בשיטת הבנייה שלו. השאלה היא האם אין משהו פגום שגורם לנישואין להיות כל כך רעועים?

כל תזונאי מתחיל יודע שסוכר במינון גבוה מזיק לבריאות. באותו אופן סוציולוג מתחיל אמור לדעת על הנזק של מילים מתקתקות. ואם בסינדרלה עסקינן הרשו לי להציג גביש סוכר רעיל במיוחד, מטבע הלשון הידוע: “ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה”. המטבע הזה מסכם תובנה רב משמעות. מרגע שסינדרלה\ שלגיה\ היפיפייה הנרדמת (ומקבילותיהן) פגשו בנסיך, התאהבו ונישאו תמו צרותיהם וכל חייהם הפכו לדבש טהור. האין מדובר באהבה נפלאה? כזו שפותרת כל בעיה ויוצרת אושר ועושר?

ואולי שווה להתעכב שנייה על אותה אהבה מופלאה. כיצד בדיוק גילתה סינדרלה שהיא אוהבת את הנסיך? זו כמובן שאלה רטורית הרי מדובר בנסיך. ואיך גילה הנסיך את אהבתו לסינדרלה? הוא הביט בה ויופייה הוא שעשה את העבודה. במילים אחרות ניתן לכנות זאת “אהבת מבט”. “הוא והיא הולכים ברחוב, היא רואה אותו, הוא רואה אותה, לו בא, לה בא… אהבה”. מי שהשורות הללו מצטלצלות לו כגרוטסקה מחמיץ את העניין. הרי כבני אדם אנו נושאים איתנו מטען של מחשבות, רגשות, תובנות, כמיהות שמתנקזות אל נשוא מבטנו. מאותה “אהבת מבט” לא נפקדים הכמיהה לחום, להבנה, לחברות, למשפחה (כל אחד על פי מטענו).

ובכל זאת כל אותן כמיהות ורצונות נמצאים אצל המביט ולא אצל נשוא המבט האנונימי. ל”אהבת מבט” לא הייתה זכות קיום לולא נשענה באופן בלעדי על פנטזיה. אך הרעיון של אהבה פנטסטית הוא לא הרעל המרכזי במשפט, אלא ההנחה שמרגע שאותה אהבה התממשה תם פרק הבעיות בחיים והחל פרק האושר ועושר.

אפשר ללגלג על אותם סיפורי ילדות אבל כמה ספרים וסרטים הגיעו לקתרזיס ברגע החתונה? כמה ילדות מדמיינות מגיל צעיר את האופן שבו שהן יראו ביום חתונתן? כמה בני זוג השקיעו את מיטב הונם (וגם את הכסף שאין להם) כדי לארגן ה-חתונה? ובעצם מדוע שלא נשקיע עשרות אלפי שקלים בטבעת או בצלם? הרי מדובר בכסף קטן לעומת אותה ארץ אושר ועושר מובטחת.

העניין המרכזי הוא שמחברי אותם סיפורים שכחו להזכיר לנו שהנסיך אוהב לרבוץ מול תכניות ספורט, וליפיפייה יש ריח רע מהפה על הבוקר, שלנסיך יש לפעמים כעסים, ושליפיפייה יש מדי פעם דיכאונות… ובמילים פשוטות שהחתונה הוא לא רגע המעבר מהחיים לפנטזיה לנד, אלא פשוט רגע שאחריו החיים נמשכים עם העליות והמורדות. בעצם עיקר הביקורת על הסיפורים הללו הוא בעצלות שבכתיבתם.

לדעתי הסיפורים הללו היו צריכים להיכתב במהופך. ההתחלה צריכה להיות ברגע המפגש המרגש, ועיקר הסיפור יתרחש במה שבא אחר כך. בבלייה, בסערה, בשרב, בטינה, בסליחה, ביהירות, בחמלה, במצוקה… שכן כאשר בני זוג מתמודדים עם מבחנים ועם השחיקה שבחיים ובכל זאת הקשר לא נפרם ואולי אפילו מתהדק – נדמה לי שזה הרגע המתאים שבו ניתן להתחיל להשתמש במושג “אהבה”.

  • Leave a Reply

    Your email address will not be published. Required fields are marked *

    You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

    Powered by: Wordpress